רגעים של לפני…

—————–13.10.2018——————

הידיעה שאני אוטוטו מתחילה הכשרה קצת מלחיצה אותי.

לא כי אני חושבת על הלמידה והעבודות המצפות לי, אלא כי אני פתאום חוזרת להיות במעמד שאני לא אוהבת, סטודנטית שהיא חצי רגל בפנים וחצי רגל בחוץ…

יש שיגידו שזה שומר עלי כי אני עוד לא לגמרי אחראית על הכל, אבל עבורי זה קצת מורכב יותר.

מורכב יותר כי אני פשוט לא אוהבת להרגיש לא בנוח, לא אוהבת להרגיש לא בטוחה במקום שלי ובטח שאני לא אוהבת להיות בין לבין…

זה מכניס אותי לסטרס והחלטתי שלא בא לי לחיות איתו בשלום… אז תהיתי איך אני הולכת להתמודד איתו.. מבטיחה שכשיהיו לי מסקנות, אעדכן.

 

בכל מקרה, החלטתי לרגע לעזוב את זה, כי שהבנתי שההכשרה מתחילה ממש עוד כמה ימים חזרתי קצת אחורה במחשבות…

על התואר, על המטופלים, על התהליך, על הלמידה, על העומס הפיזי והרגשי, על הקשיים, על העייפות ועל רגעי ההצלחה.

ככל שהזמן התקרב לקראת ההכשרה, מצאתי את עצמי מתעסקת יותר ויותר בריפוי בעיסוק…

קצת חוזרת על החומר, קצת מריצה במחשבות איך הולכים להראות הימים הקרובים ואיך זה להיות במעמד ״המטפלת״…

וכשחשבתי על זה עלה בי חיוך קטן…

חיוך כי התגעגעתי קצת להיות בעשייה טיפולית.

חיוך כי זה הזמן להמשיך ולהעמיק את התפיסה של הריפוי בעיסוק.

חיוך כי ממש חיכיתי להכשרה בהתפתחות הילד.

חיוך כי זה מרגש להתחיל דברים חדשים.

חיוך כי זה המאני טיים.

חיוך כי זה הזמן לחדד את התפיסה של הריפוי בעיסוק ולהעמיק את יכולת ההתבוננות שלי.

חיוך כי אין כמו הצלחה ביצירת שינוי.

חיוך כי אין כמו התנסות והתגברות על פחדים.

חיוך כי עוד רגע, אני מסיימת את התואר.

 

ותכלס התרגשתי.

אז אני קמה מחר לבוקר חדש, בו מצד אחד אני כמעט כבר לא סטודנטית ומצד שני עדיין סטודנטית מפוחדת ונרגשת.ֿ

יאללה וויש מי לאק!