יום המודעות הבינלאומי לאוטיזם

כשאנחנו לא מכירים משהו אנחנו חוששים ממנו, זה טבוע בנו.
כך גם אני, חששתי.
לפני הלימודים בריפוי בעיסוק ולעיתים גם במהלכם לא ידעתי איך זה נראה להיות אוטיסט או יותר נכון מה זה אומר להיות מאובחן עם אוטיזם?
גם לי היו סטיגמות בראש.
גם אני נשאבתי למה שהציפו בתקשורת, למה שאנשים אמרו 
לפחד ולחששות שהם הציפו.

היום, יום המודעות הבינלאומי לאוטיזם.
בתוך כל התחושות, האמירות העובדות והמסרים שצפים ברשת, ראיתי לנכון לשתף דווקא את המפגש שלי עם האוכלוסיה על הקשת האוטיסטית, את המפגש מהצד השני, הצד המטפל.

כשנפגשתי עם ילדים, נערים, בוגרים על הקשת האוטיסטית גיליתי עולם.
עולם אחר. עולם שלא הכרתי קודם.
גיליתי רצף.
גיליתי שונות שלא הכרתי.
גיליתי שאין ילד עם אוטיזם שדומה לאחר כמו שאין אדם שדומה לרעהו.
גיליתי שכל ילד מבטא את הקשיים התקשורתיים שלו קצת אחרת.
גיליתי שבכלל אין ממה לחשוש כי, הצלחתי לראות משהו אחר.
ראיתי שמחה, צחוק, הנאה, חיוך, מבט
ראיתי רצון, נכונות וכמיהה לתחושת שייכות
ראיתי למידה, צמיחה, התפתחות
והכי חשוב, ראיתי תקווה.

כן יש גם אתגרים לא פשוטים בדרך וגם לא מעט קשיים.
אבל הזוית ראיה היא זו שלא פעם משפיעה על איך שאנחנו ניגשים לדברים לא מוכרים, לסיטואציות לא מוכרות, לאנשים חדשים והכי חשוב לאלו עם צרכים מיוחדים.

החשש הוא טבעי ולפעמים אף לא רצוני אבל, הדרך התמודדות היא בחירה.
כל מה שצריך זו פתיחות, סבלנות וזוית ראיה קצת יותר אופטימית, השאר יבואו בעקבות זה.

*הכותבת היא בוגרת החוג לריפוי בעיסוק